איך הפסקתי לפחד מ"הקיץ של אביה" בקהילה?

כמה פעמים הכנת אירוע "מושלם", כתבת פוסט מעולה שלקח לך שעות, או יצרת תוכן שהיית בטוחה שהקהילה שלך פשוט תתלהב ממנו - ובסוף? שקט. לא תגובות, לא הגעה, כלום.

במשך שנים חשבתי שזה אומר שאני עושה משהו לא נכון. שאני צריכה לנסות יותר חזק, ליצור תוכן יותר מעניין, להיות יותר אסרטיבית בקריאות לפעולה. שאפתי לנסות להפוך כל צפיין (אותם אנשים שצופים אבל לא משתתפים) למשתתף פעיל.

עד שהבנתי שאני תופסת את כל העניין הזה לא נכון.

רגע האמת: לא כולם צריכים להגיע למסיבה

ההבנה הגדולה שלי הגיעה, כשהבחנתי שאותם אנשים שאף פעם לא הגיבו לפוסטים שלי, פתאום היו שולחים לי הודעות פרטיות עם שאלות מאוד ספציפיות, או מבקשים המלצות על בסיס משהו שכתבתי חודשים קודם. לפעמים זה היה מפגש מקרי ברחוב, שגרם לי להבין- היי הם כאן! הם כן קוראים!

 הם פשוט בוחרים איך להיות חלק מהקהילה. ויש הבדל עצום בין אדישות לבין בחירה להיות נוכח בשקט.

שלושת סוגי האנשים בכל קהילה (ולמה זה בסדר)

אחרי שנים של ניתוח קהילות שונות, יצרנו מודל שאותו אנחנו גם מלמדות בהכשרות והקורסים שלנו. לכל קהילה יש תבנית קבועה: 

הגרעין (בדרך כלל אחוזים בודדים)

אלה האנשים שמניעים את הקהילה. הן יוזמים, מובילים דיונים, עונים על שאלות, ולוקחים אחריות. זה לא תמיד אותם אנשים - לפעמים המנהיגות עוברת ידיים, אבל תמיד יש קבוצה קטנה שמרגישה אחריות אמיתית למקום.

משתתפים קבועים  (משהו כמו 15-20 אחוז במקרה הטוב)

הם לא מובילים את הקהילה, אבל הם נוכחים, מגיבים לפוסטים, שואלים שאלות, מביאים נקודות מבט חדשות. הם היסוד שהופך קהילה למקום חי.

הצפיינים השקטים (70-80%)

וכאן מגיע החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להבין - רוב הקהילה שלך הם צפיינים. הם עוקבים, קוראים, לומדים, אבל לא מגיבים. וזה לא אומר שהם לא מעורבים.

*ככל שהקהילה גדולה יותר, כך אחוז הצפיינים עולה. 

למה הפסקתי להילחם בצפיינות

ההבנה שלי השתנתה כשהתחלתי לחשוב על עצמי כצרכנית תוכן. כמה קהילות אני עוקבת אחריהן מבלי להגיב? כמה ניוזלטרים אני קוראת מבלי לכתוב חזרה למחברת?

הרבה. וזה לא אומר שהן לא משפיעות עליי או שאני לא מעריכה אותן.

הצפיינים שלך:

• לומדים מהתוכן של השקהילה ומיישמים אותו בחיים שלהם. 

• פעמים רבות, אפילו ממליצים על הקהילה לחברים. 

• יוצרים את הרקע שמאפשר לדיונים להתקיים (בואו, אנחנו לא באמת נוכל לקיים דיון עם כל כך הרבה משתתפים).  

• ולפעמים הם אחרי הרבה מאוד זמן, התמדה וסבלנות, גם הופכים מצפיינים למשתתפים.

האסטרטגיה החדשה: לחבק את השקט

במקום להשקיע את האנרגיה בלגרום לשקטים להשתתף, התחלתי לתת להם בדיוק מה שהם רוצים. להיות חלק מהקהילה בדרך שמתאימה להם.

וכמו שכל אחת מהבנות שלי, צריכה ממני משהו אחר כאמא, כך גם משתתפי ומשתתפות הקהילה. 

לגרעין המוביל ולאלו שמשתתפים

אני נותנת הכרה והערכה (אמיתית מהלב), מפנה את המקום הדומיננטי של מנהלת קהילה, ומאפשרת להם את המרחב ליוזמה, הובלה, צמיחה. משם יוצאים כל הרעיונות והיוזמות הכי טובות.

לצפיינים

אני ממשיכה לספק תוכן איכותי ורלוונטי שיוכלו לצרוך מתי שנוח להם. ממשיכה לשלוח עדכונים על הנעשה מאחורי הקלעים. ממשיכה להזמין ולהציע להצטרף. 

הפתעה: אנשים נעים בין התפקידים

אחד הדברים הכי מעניינים שגיליתי זה שאנשים לא נשארים באותו תפקיד בקהילה לתמיד.

יש לי חברות  קהילה שהיו סופר פעילות בתחילת הדרך, ואז נעלמו כמעט לחלוטין לתקופות ארוכות - הריון, עבודה חדשה, מעבר דירה. ואז פתאום הן חוזרות ופעילות יותר מתמיד.

יש גם כאלה שהיו צפיינים במשך חודשים, ואז פתאום מתחילים להוביל דיונים ופרויקטים.

הלקח: תמיד תשאירי את הדלת פתוחה.

מה שקרה כשהפסקתי להילחם

התוצאות היו מפתיעות:

1. האנרגיה שלי השתפרה באופן דרמטי - במקום תסכול מתמיד, התחלתי ליהנות מהעבודה, לראות את היש.

2. 
   

3. המשתתפים הפעילים נעשו פעילים יותר - אחת מחברות הקהילה שלנו פעם אמרה לנו משפט שהולך איתי "הולכים עם ההולכים". כשהקרקור הופנה ממי שלא משתתף, ליצירת תקשורת קרובה, יחסים והכרה עם אלו שכן, זה הגביר את המוטיבציה גם ליזום ולהוביל. 

4. 
   

5. הצפיינים התחילו להגיב יותר - כשהייתה להם לגיטימציה להיות במרחב בשקט, בלי לחץ, הם התחילו מדי פעם להשתתף.  

6. 
   

7. הקהילה התחילה לגדול באופן טבעי - אנשים הזמינו חברים כי האווירה הייתה יותר נעימה.

   
   

המסקנה: תפסיקו לתכנן מסיבות לכולם

הבנתי שהתפקיד שלי בתור מנהלת קהילה זה לא לוודא שכולם משתתפים באותה מידה. זה ליצור מקום שבו כל אחת יכולה לתרום בצורה שמתאימה לו, ולתת לכל סוג תרומה להרגיש לגיטימית ומוערכת.

במקום לפחד מ"הקיץ של אביה" ולהתאכזב כשלא כולם מגיעים, התחלתי לחשוב על הקהילה שלי כמו על בית קפה - יש כאלה שבאות כל יום, יש כאלה שבאות פעם בשבוע, ויש כאלה שעוברות ליד החלון, מציצות פנימה, ומחייכות. כולן חלק מהאווירה, וכולן חשובות.

אז בפעם הבאה שתראי את רשימת החברים הפסיביים שלך, במקום לשאול "איך אני מפעילה אותם?" שאלי "איך אני יכולה לתת להם להרגיש חלק מהקהילה בדרך שנוחה להם?"

הכתבה נכתבה לאחר שהשאלה על מעורבות עולה בכל שיחה עם מנהל ומנהלת קהילה. אחרי ניסיון של שנים בניהול קהילות.

ובהשראת כתבה מתוך האתר של Together Institute על מודל שלושת המעגלים בקהילות ומודל האש של Community Weaving.