היום נדון במחקר חשוב שהתפרסם בשנת 2017 על ידי החוקרת Nora Daoiji מאוניברסיטת הארוורד אשר חקרה את קהילת הנשים הסעודיות #IamMyOwnGurdian (אני אפוטרופוס של עצמי).
המאמר הזה יפתח את הדיון שילווה אותנו גם לאחר חג הפסח אודות הקשר שבין הסיפור האישי של האדם הפרטי בקהילה לבין החוויה הגדולה יותר בה הוא עוסק כדרך לעשות שינוי תרבותי משמעותי.
החוקרת דנה בנחישותן של נשים אמיצות לפעול ברשת למען קהילתן כדי לבטל את חוק האפוטרופסות בערב הסעודית.
המחקר מתקשר עם תיאוריות בפמיניזם הקושרות בין היחס כלפי נשים גם על רקע אתני ודתי. במקרה זה הקמפיין של הקהילה הוא חלק מרכזי במחאת הנשים הסעודיות נגד מוסד האפוטרופסות בערב הסעודית. המחקר הזה חשוב במיוחד שכן הוא מחבר בצורה יפה, מרגשת ומשכנעת בין היכולת לספר סיפור של נשים על הרצף שבין האישי והקולקטיבי.
חוק האפוטרופסות הוא חוק מורכב אולם אפשר לסכמו בקצרה כפרקטיקות האסורות על נשים לצאת מביתן שלא בלבוש מלא וללא אישור מ"האחראי" עליהן. לנשים אסור לעבוד במחיצת גברים. ועד יוני 2018 נאסר עליהן לנהוג. בקצרה, נשים לא יכולות להיות במרחב הציבורי ללא נוכחות של גבר.
הפוסטים שהתנגדו לחוק האפוטרופסות תויגו בהאשטג #IamMyOwnGurdian. ההאשטג היה גם לסיסמה שנשמעה בהפגנות הרחוב על ידי המפגינות שהעזו לצאת בגלוי למרחב הציבורי.
שימוש בסיפורים אישיים של נשים שביקשו להדהד בציבוריות האינטרנטית את סיפורן כמי שמתמודדות עם השלכות החוק המפלה שופך אור על אחת הדרכים להתמודד עם המחסום הנמצא בין הפרט לקהילה.
שכן במובנים רבים, פרטים השייכים לקהלים גדולים שונים אחד מהשנייה בנטיות הפוליטיות שלהם/ן בהשקפות ובערכים וכן במנהגים.אנו שונים אלה מאלה באופן שבו אנו מדמיינים את המרחב הציבורי הראוי.
מנהלי/ות קהילות דיגיטליות פונים/ות לשיטות שונות ומגוונות כדי להתמודד עם הפערים בינינו כאשר אחד מהם הוא "הסיפור האישי". הסיפור האישי משמש כגשר בין הפרט לקהילה.
במקרה הזה, הקמפיין הקהילתי יצר חיבורים בין קבוצות פמיניסטיות של נשים בערב הסעודית ואפשר להן לייצר רשת של תמיכה ופעילות לשינוי עמוק במעמדן המשפטי והחברתי.
נוצר מה שמכונה - Civic Capacity – מסוגלות אזרחית.
המשמעות הרחבה יותר של הקמפיין הזה היא באופן שבו הוא איפס את סדר היום של פעילות זכויות הנשים הסעודיות. פעילות פמיניסטיות שלא הכירו זו את זו החלו לחבור לפעילות משותפת: נוצרה שפה משותפת. נוצר שינוי תרבותי.
החוקרת טוענת כי קמפיינים קודמים היו פחות קהילתיים. כלומר הם נטו פחות להשמיע את קולותיהן של הנשים מלמטה למעלה ובמקום זאת הם התמקדו בסימפטום של חוק האפוטרופסות, למשל בדיון במגבלות הביורוקרטיים במשפט המשפחתי או באיסור שחל על נשים לנהוג.
קמפיין האפוטרופסות היה קהילתי במהותו שכן הוא עסק בשינוי מיקומן של הנשים בחברה ובמשפחה הסעודית על בסיס תיאורים מפורטים של חוויות אישיות.
בקול שלהן!
הפעילות במרחב הדיגיטלי אפשרה מידה רבה יותר של דמוקרטיזציה של העברת מידע והגדרת נושאי המאבק על ידי נציגות הקבוצה הנאבקת בעצמן ובקול שלהן.
שאלות למחשבה
עד כמה הקהילות שאנו מנהלים/ות או מטפחים/ות נותנות הזדמנות לחברים/ות בהן אשר חווים/ות קושי/צורך/רצון לשנות? עד כמה הן מאפשרות לדבר על חוויית חייהם?
וחשוב מכך מהן הפרקטיקות היצירתיות שאתם/ן מאפשרים להם/ן לבוא לידי ביטוי עם אותם סיפורים אישיים? (חישבו למשל על סרטונים, פוסטים מתאחרים ועוד).
מה תעשו כדי להגדיל את הביטוי האישי של המשתתפים/ות, ואיך תחברו בין הסיפור האישי לחוויה הקולקטיבית של הקהילה?
לקריאה נוספת:
Doaiji, N. (2017). Saudi Women's Online Activism: One Year of the" I Am My Own Guardian" Campaign.
103861.
המאמר סוכם ע"י ד"ר עומר קינן בשיתוף עם ההיברידיות.
את שאר המחקרים תוכלו למצוא פה באתר, וחשוב לנו לציין כי אנחנו מעלים אחת לשבועיים תקציר של מחקר העוסק בקשר שבין קהילות דיגיטליות לבין שינוי מדיניות ותוכניות עבודה בארגונים בקבוצת וואטספ שקטה.
לינק להרשמה להצטרפות לקבוצת מחקרים בקהילה שלנו - https://bit.ly/3Ld3eO3
Comentarios